הארץ התיכונה
..אור ראשון של בוקר חורפי מפציע מבעד לרבדי האופק המזרחי, מבעד לעננים מרוחקים עתירי עומק סגול כחול מהדהדים קרני הוד זהובים של שמש חדשה, הרקיע מתבהר בהדרגה כהתגברות הים הגואה על החוף בגלים של התחדשות טהורים.
דקלה שוכבת במיטתה ומרגישה את עצמה מתעוררת בנחת, אט אט, ליום חדש ומבטיח, מחשבה נעימה שופעת את דקלה, הלקוחות החדשים של אתמול משרים רגשות של תקווה חדשה לעסק שבו מצאה את עבודתה מלפני שבוע, "כדאי לקום בכיף" שומעת את עצמה לוחשת. דקלה פותחת את עיניה הירוקות בהדרגה עם חיוך מלא אושר, אכן יום מבטיח מחכה לה במשרד חברת בניה ועיצוב פנים קטנה. דקלה היא מנהלת השיווק החדשה בחברת "פריים בניה חדשנית", חברה קטנה שרק שנתיים בשוק הבנייה המקומי, מונה 10 עובדים, רובם מנהלי פרוייקטים, ובבעלות חזי, יזם צעיר כבן 34 חובב מדע בדיוני ואקולוגיה. דקלה הלכה לאיטה לחדר האמבטיה צבוע פסטל בצבעי ורוד תכלת, מביטה בראי הקיר הגדול, שוטפת את פניה ומביטה בפני אישה כבת 42, בשלה ומלאת חיוניות, עם מעט עצבות בעניים שנשארה לאחר שנות נישואין מעטות עם חובב כדורגל הצעיר ממנה בחמש שנים, שלוש שנים היא כבר גרושה, לבד, ללא חבר או ידיד רציני, דקלה נשארה צעירה ברוחה, "אני רק בת 16 עוד לא הספקתי לעשות את מה שאני רוצה בחיים" לחשה בנועם לבבואתה המשקפת בראי מולה. דקלה לא יודעת שהיא רק מתחילה את חייה, בעולם שאינו מה שהיא חשבה עד הבוקר. דקלה יצאה עם חיוך ליום העבודה בעיר הגדולה. נוסעת על אופנוע הארלי לבן , קאסטום 500 סמ"ק, מזגזגת בין המכוניות בפקק ומקדימה שיירות ארוכות לאורך קילומטרים ספורים. הרוח מחייה את ליבה. "היום אני סוגרת עסקה רצינית לחברה, חזי מאוד יאהב את זה", חשבה ועקפה עוד מסחרית זוחלת לאיטה בפקק הבוקר המזרחי המשתחל לתוך מרכז תל-אביב. המשרד היה שקט מהרגיל, המרכזנית הוותיקה, קיוי, לא נמצאת בלובי המשרד, דקלה נכנסה בהליכה מענטזת מתריסה, מהירה להיכנס למשרד החדש שלה, כולו מעוצב כגלריה מודרנית בהירה, משני החלונות הגדולים רואים את קו חוף הים התכול מימינו ומשמאלו נוף עירוני אפור וירוק רחב מקצה החלון ועד לקצה החלון השני, אופק שכמותו נראה מהקומות ה-22 ומעלה. דקלה הניחה את הקסדה הלבנה והמבריקה על הכיסה הכתום שמול שולחן עשוי עץ מלא בצבע חום דובדבן, עליו מונחים מקלדת ומסך שנהב בהירים. דקלה אוהבת צבעים בהירים נשיים על רקעים כהים גבריים. המשרד נשאר שקט, עברה כבר כמחצית השעה ועדיין אף אחד לא הופיע למשרד, "מוזר" חשבה, "הייתכן שפספסתי ביומן איזה יום עיון לעובדי החברה ?", דקלה פתחה את המסך שהיה כבוי ובדקה בתוכנת הפגישות מה קורה היום, שום דבר מיוחד, בשעה 12 בצהריים יש פגישת סגירת עסקה עם האחים ברלני שהזמינו עיצוב ושיפוץ חדשני לבניין בן מאה שנה ויותר בדרום העיר. האחים ברלני אוהבים עיצוב קפדני וטכנולוגיית בנייה חדשנית. חזי המנכ"ל יאהב את הפרוייקט איתם. הם הזמינו ללא משא ומתן את ההצעה הראשונית. "כנראה הם יושבים חזק" חשבה דקלה, יש להם הרבה כסף, מצויין עבורנו, מצויין עבורי".."לא, אין משהו מיוחד הבוקר, איפה כולם?", דקלה קמה ממקומה וצעדה בשקט של חתולה מבוייתת ומפונקת בפרוזדור הסגול המרכזי, מציצה בכל חדר וחדר, "אולי הם יושבים כולם במצגת שקטה אצל אחד ממנהלי הפרויקטים". דקלה עברה את כל עשרת המשרדים, כולם רייקים, אף אחד לא הגיע לעבודה הבוקר, דקלה הרימה את ידה הדקה עליה מונח בפינוק שעון יד סייקו נשי עדין, עם רצועה זהובה שעוטפת בחן את ידה השמאלית, דקלה לא רואה שהשעון עובד, המחוגים עומדים, השעה היא תשעה ושלושים בבוקר, והשעון לא זז. "מוזר" חשבה, "כבר נגמרה הבטרייה?!". דקלה נעצרה ליד חדרו הירוק כהה של חזי, חדר בקצה המסדרון הסגול, כולו צבועה ירוק כהה ובו שולחן בחום בהיר בצבע עץ טבעי עליו עומדים מקלדת ומסך שחורים ופינת ישיבה עשויה קש חום בהיר הונגרי טבעי. דקלה נעמדה בפתח החדר מביטה ימינה ושמאלה, הכל נראה בלתי נגוע, "חזי עוד לא הגיע" חשבה, "כדאי שאתקשר אליו לשאול מה קורה, הפקקים האלו באמת בעיה".
"אתה באמת חושב שאנחנו נוותר לך כל כך מהר, חזי היקר", אמר הגבר המגודל שנראה כבריון רחוב ניו-יורקי מצוי, לבוש בחליפת עסקים כהה וזולה, "אתה באמת חושב שלא נעזר בשירותייך המיוחדים?!", חזי ניסה להמהם תשובה מבעד למחסום הפה שהודבק על פניו, ידיו קשורות בהידוק עם חוט חשמל מאחורי כסה ברזל מיושן. הכאב בידיים בלתי נסבל. הד הקול הדהד חזק בחלל הטחוב והמוחשך של חניון מוזנח וסגור בדרום ירושלים העתיקה. "אתה בא אתנו, חזי" אמר הקול השני בחספוס לא אנושי ומתכתי כמו מכונת גילוח ישנה, הגבר השני היה נמוך וגוץ בצורה מגוחכת, גם הוא לבוש חליפת עסקים שחורה/אפורה שנקנתה בשוק בצלעל ביום רע. חזי ניסה לענות להם והנהן עם הראש מעלה ומטה בחיוב, מנסה לגרום להם לשחרר את חסימת הפה, אולי יצליח לשכנע את שני המטומטמים האלה לשחרר אותו לחופשי בעזרת לשונו החלקה, חזי היה איש מכירות מוצלח לשעבר, חזי ידע לשכנע יפה עם דיבורו המיומן. אבל שני הבריונים שמעו להוראות מפקד המסדר שלהם: "לא לפתוח את פיו, אף לא לרגע, אחרת אתם גמורים ואז באמת שאני גומר אתכם", דבריו זכורים היטב בראשם הקטן של שני הבריונים. הם לא היו בני אדם רגילים. גופם היה בפרופורציות אחרות מהממוצע, אולם די היה כדי שלא יעוררו חדש ברחוב. חזי שוב הנהנן בהתלבהות והמהם "אההממ". כן, הוא ידע מי הם ומה הם רוצים ממנו. הם רצו את ההדרכה שלו, חזי הוא מאסטר דרגה שלוש באנרגיית אור-עולם, חזי ידע על מסדר "בני ברית עולמות", הם עקבו אחריו מאז שקיבל את התואר ממאסטרית דבורה נביא-לביא לפני שנה בערך, העולם שנגלה לו עקב ההכשרה אצל גב' לביא לא היה פשוט ותמים כלל. בעלי אינטרסים זרים פעלו בו. אלו היו בני מסדר מורדים מעולם ארקע, מימד סמוך למימד כדור הארץ, סמוך כל כך, שבני האדם שבו נראו וחיו מאוד דומה ובמקביל לתרבות אנוש הרגילה שבארץ התיכונה, כך כראה גב' לביא למימד הארצי האנושי הרגיל, "הארץ התיכונה". גב' לביא ידעה סודות בדיוק לפי היכולת שלה לשאת אותם ולא להינזק מהם. חזי למד זאת ממנה, הסודות האפלים של מסדרי המלאכים הנפילים, מורדי המימדים העליונים שירדו לארץ בעקבות הניסוי הגדול, ולבשו צורה של אלים כל יכולים, כובשים עדות שלמות של מאמינים תמימים במשך אלפי שנים, נהנים מפירות הפולחנים הדתיים שנעשו להם במסווה של חוקי דת אנושיים תקינים. חזי ידע את נקודות התורפה של המשרתים אותם, חוסר החכמה. הם פשוט היו טפשים יותר מבני אדם רגילים. חזי ידע איך לשכנע אותם בעזרת לשונו החלקה לכל דבר, אבל לצערו הם היו ממושמעים מדי למפקדי המסדר, אותם מאסטרים שלמדו לשרת את אותם אלים "כל יכולים" ולתקשר עיתם מרחוק בראשם. אותם מפקדי המסדרים היו צאצאים לדורות של עובדי האלים הללו, בתמורה לנאמנותם, הם קבלו הרבה אבני חן ויהלומים שדאגו להעשיר אותם ואת משפחתם לאורך כל הדורות. חזי לא פחד מהם. הם היו פחות חכמים ממנו, למזלו.
"אם תעשה את העבודה שלשמה נולדתה, אנחנו נשלם לך הרבה מאוד" אמר הגוץ השני בקולו המתכתי והקר. "כן, נשלם הרבה" חזר אחריו הבריון המגודל.
"אהההםם" הימהם חזי. ורמז בראשו ובעייניו לאחור, מנסה לרמוז להם לשחרר את ידיו מהכאב של הקשירה. הם באמת לא ידעו לקשור, כמעט וידיו הכחילו.
הגוץ הקטן שנקרא לשם פריץ, היה חי כתושב שוויץ נוצרי חילוני, למסדר הגיע בעקבות אביו שהיה משרת מסדר נאמן מזה עשרות שנים, עוקב אחרי מסורת בת אלפי שנים מאביו ואבי אביו, מאז ימי קדם כאשר אותם אלים הסתובבו בקרב בני האדם בארץ התיכונה בגלוי ועשו ניסים ומעשי כשפים גלויים לעיני כל, כולל היכולת להיות חצי אדם חצי חייה. בעיקר הרשים את פריץ אותם יצורים "נעלים" שהיו חצי אדם חצי סוס. פריץ אוהב סוסים. הוא לפעמים חושב שהוא יכול לדבר עם סוסים ופרות והם ממש מבינים אותו מילה במילה, כמובן שהוא היה בטוח שהוא מבין אותם נכון. פריץ גדל בשוויץ בכפר קטן ליד נהר גדול, הוא היה עובד חווה אצל אביו עד שהגיע אליו "המפקד" וגייס אותו למסדר, בעידוד אביו. פריץ למד שימוש בנשק, חומרי נפץ, ועבר את כל מבחני המעבר הנוקשים של בתי הספר לטרור בשוויץ תחת מסווה של שוטר. המפקד והמסדר ידעו לעשות עבודת האקרים מקצועית מעולה, אין מחשב ציבורי בשוויץ שהם לא פרצו אליו ולא שינו פרטים לפי צרכים שונים ומשונים שלהם.
לפחות בתחום התוכנה הם היו יחסית יותר חכמים, זאת בזכות העזרה העל-טבעית שקיבלו מהאלים מרחוק, מעולמות מקבילים. עולמות שהיו בסך הכל מימדים מקבילים של כדור הארץ. החלל הידוע לאדם היה רק מרחב בתוך מרחב עבורם, ומרחקים אסטרונומיים בחלל היו לא פחות מאשר מחיצות שטחיות דו-מימדיות הפרידות בין עולמות מקבילים. האלים ידעו כיצד לנוע ביניהם, הם לימדו סוד זה למעט מחסידיהם, אבל סוד זה נשכך במשך הדורות, תקופה ארוכה מאוד בה האלים לא יכלו להיכנס שוב לארץ התיכונה, מאז המבול הגדול. מאז ימי נוח נסגרו שערי השמיים לאותם נפילים. בני האדם
שמרו זכרונות, סיפורים, אגדות בלבד. אנשי כתות ודתות מימי קדם שינו צורה ולבשו צורות יותר "מודרניות". דמותם של האלים הקדמונים הוחלפה לדמות של נביאים לאל האחד. מנהיגי הדתות לימדו לשכוח את אותם אלים כל יכולים, "הרי השמיים סגורים בפניהם" חשבו, ולכן אין טעם לשרת אותם. היחיד שהיה נוכח בכל היה האל האחד, אותו אל אחד שהאלים הקדמונים יראו מפניו והחשיבו אותו לאל שלהם, שמעליהם ושמעל לכל מתחרה בכל עולם ובכל זמן.
מנהיגי הדתות יצרו קבוצות שצמחו להיות הדתות הגדולות של ימינו, ורק "הנאמנים" המשיכו לעבוד את אותם אלים קדומים, פשוט כי זה נראה להם יותר אמיתי ונכון לנשמתם.
האלים ידעו כיצד לחדש איתם את הקשר הקדום, לעזור להם להתעשר בעסקים, ולשמור עליהם כנאמנים מדור לדור בקרב בני האדם בארץ התיכונה. הם נרדפו על ידי הדתות הגדולות, הם נחשבו לכתות של מכשפים ועובדי אלילים מוזרים. רובם ברחו להודו. שם הם לא נרדפו. אולם, מדי פעם היה מסדר כזה או אחר נופל ונאמניו נתפסים על ידי צבאות הדתות המרכזיות. רק מעט שרדו מאז ימי המבול הגדול. הגדול מביניהם, נקרא מסדר "התוהו", נאמניו משוחדים על ידי העצמת רגשות נחותים כגון קנאה ושנאה על ידי אותם אלים רחוקים בעזרת "תקשור" פשוט והשפעה בעיקר על אלו שלא חכמים מספיק להבדיל בין טוב לרע. אלו שהיו נחותים רגשית מכל מיני סיבות מבני אדם אחרים, נוצלו ונאלצו ללא בחירה חופשית להישאר נאמנים לאלים הללו.
במשך הדורות השירושו האלים הקדומים שינוי גנטי באותם נאמנים, כך שהם הבטיחו לעצמם וודאות שמדור לדור יעבדו אותם ויהיו איתם בקשר, למרות שהאלים לא יכולים להיכנס למימד של הארץ התיכונה ולהתגלות שוב.
חזי למד את זה מגב' לביא, גב' לביא למדה סוד זה ממנהיגי הכתות שחיפשו והתנגדו להשפעת האלים הקדומים שנקראו בפיהם "הנפילים". אותם מתנגדים היו למעשה זרועם הסודית של הדתות המרכזיות הגדולות לאל האחד.
חזי, שירת את הדתות של האל האחד. אבל מה שידע היה יותר מדי ליכולת שלו להתגונן. הוא נחשף ליותר מדי ידע מגב' לביא. גב' לביא היתה לחוצה מדי. היא לימדה אותו יותר ממה שהיה אמור ללמוד. חזי נחשף לידע הסודי ללא ההגנות הנאותות. תוך זמן קצר בני הכתות ידעו עליו וקיבלו הוראה מהאלים הקדומים לגייס את חזי לשורותיהם. הוא נבחר לשרת את האלים. ואכן נאמני מסדר "התוהו" יצרו איתו קשר, הם עשירים כקורח, לא טובים כל כך בליבם, מעט טפשים, אבל נחושים ונאמנים לשרת את האלים שדואגים להציל אותם מעוני או מחסור בכל דור.
נאמני התוהו רוצים את חזי לצידם. חזי היה עבורם אדם בעל השפעה חזקה, ידע הרבה, והוכשר להיות לוחם אור מקצועי מאוד. הם היה חזי איום על אנשי התוהו, הרי הם יתמירו את חזי להיות אחד משלהם. כך לפחות יחסכו הרבה הוצאות של שיקום ותקומה מחדש אם חזי באמת יממש את מה שגב' לביא לימדה אותו.
פריץ ידע שחזי חזק. הוא נזהר מדיבורו של חזי בדיוק כפי שמפקד מסדר התוהו הורה לו. המגודל השני נקרא גו'ן. הוא אמריקאי במקור, בן לשבט אינדיאנים מאזור מרכז אמריקה. אביו היה צ'יף אינדיאני שהחליט לעזוב את דרכי שבטו וללכת אחרי מסיונר של מסדר התוהו שעשה מסע טיול פרטי באמריקה לפני כמאתיים שנה.
גו'ן היה חזק פיזית אבל לא כל כך חכם. חזי ידע זאת. חזי הנהן לגו'ן שוב והתסכל לו ישר ועמוק בעניו השחורות מנסה לשדר לו שישכח את ההוראה מהמפקד. גו'ן, מתוך התלהבות לכוחו העצמי, הוריד את כיסוי הפה מפניו של חזי, תוך כדי אמירה לפריץ שחזי הוא אפס ואין מה לפחד ממנו, פריץ נדרך אבל לא עשה כלום, גו'ן היה להוט להציג את עליונותו על חזי וגם אוליי קצת על פריץ. פריץ נדם.
חזי החל לדבר בקולו הערב והנעים.
דקלה שוב הביטה בשעונה, עומדת מול חדרו השומם של חזי במשרד בתל-אביב. השעה נשארה אותה שעה, השעון הפסיק ללכת. דקלה הסתובבה בחינניות חתולית, חזרה לחדרה והרימה טלפון לחזי. "חזי לא עונה בנייד שלו". "חשבתי שיש משהו היום, איפה כולם ?" השאירה הודעה בתא הקולי של חזי. סגרה את שפורפרת הטלפון הלבן שעל שולחנה והחליטה לבדוק מה השעה במחשב שעל שולחנה, השעה היתה כמעט עשר בבוקר ודקלה לבדה במשרד. "איפה כולם ?" אמרה בקול. קמה ממקומה הרימה את הקסדה המבריקה וירדה להארלי בחניון מינוס שתיים. צפצוף כיבוי האזעקה של ההארלי הבהיל מעט את דקלה ואת האדם שעבר לידה בחניון, "איזה אופנוע יפה !" אמר, "תודה" ענתה דקלה, "כנראה אחד העובדים במשרד עו"ד שכטר את שכטר ושות', הם נמצאים ממש מומלנו באותה קומה" חשבה לעצמה, "ההםם, נראה אדם ישר מדי לעריכת דין". הלבישה את הקסדה על ראשה, הרימה את רגלה הימנית והתיישבה על האופנוע בתנוחה לוחמנית רוכנת קדימה, מוכנה להרים גלגל קדמי ולטוס סביב מגדל המדרשים, אוליי אחד העובדים מתעקב בפקק שלייד והיא תראה אותו, תרד עליו קצת ותחזור בחזרה למשרד להתכונן לפגישה החשובה של שתיים עשרה בצהריים עם האחים ברלני. דקלה לא יודעת שהאחים ברלני הם אנשי עסקים איטלקים שלמדו עברית עד לרמת מבטה ישראלי, מנסים להקים שלוחה של מסדר התוהו בישראל, בעיקר בקרב אנשי עסקים עשירים, בקרב ברי מזל ומעט טפשים, כדי לשמור על שליטה. כך אהב האח בלרני גו'ליאני, הבחור, להגיד: "כדי שנהיה בשליטה".
כעבור עשרים דקות, דקלה חזרה למשרד, לא לאחר סיבוב מרענן על ההארלי בזגזוג מהיר בין מכוניות ברחובות הסובבים את מגדל המשרדים של עבודתה. דקלה התיישבה בשולחנה והחלה לכתוב ראשי פרקים למצגת שתציג לאחים ברלני כאשר יגיעו בשעה שתיים עשרה. דקלה הורידה את השעון מידה, הניחה על השולחן סמוך למקלדת, הקלידה מעט, הביטה בשעון שוב, בעיקר משום שהוא מוצא חן ויפה בעיניה...ו...השעון עובד. "מוזר" חשבה, "הסוללה חזרה לפעול". "יש לי אחריות עדיין בתוקף, לאחר הפגישה עם האחים בלרני ארד לדוכן השעונים שבלובי הבניין ואחליף לשעון אחר. הוא יותר מדי יפה מכדי שאוותר עליו כל כך מהר". דקלה החזירה את מבטה במהירות למסך שמולה והמשיכה בעבודתה.
המשרד היה שומם ורק קולות ההקלדה של דיקלה הדהדו בחללי המשרד הצבעוני, במסדרנון הסגול ובחדרים הרייקים והחשוכים של מנהלי הפרויקטים הנעדרים מאז הבוקר. לפתע נשמע רחש מוזר בחדרו של חזי, מעיין זמזום צורם כאילו מקל נתקע במאוורר המזגן, הרעש הבלתי רגיל שכנע את דקלה להפסיק לעבוד, לקום וללכת לראות את פשר הרעש המוזר מחדרו של חזי. דקלה היא אשה סקרנית מאוד, היא אוהבת להיות סקרנית, כל דבר שהיא לא יודעת היא אוהבת לשאול ושישמעו אותה שואלת כי מי ששואל ונשמע שואל נענה מהר ולומד יותר מהר מזה שאינו נשמע שואל...גם אם מאוד רוצה לדעת, דקלה אוהבת להתחרות ולנצח, מבחינתה היא נשארה בת 16.
דקלה היא נערה שמסרבת להתבגר אבל כלואה בגוף של אשה שבוגרת עם הזמן בחוסר ברירה. דקלה מעדיפה להתעלם מגילה ולהתרכז שהיא אכן בת 16 לנצח, "אם זה חזי שהתגנב למשרד שלו, אני אפתיע אותו בחזרה" חשבה, והלכה בצעדים חרישיים במסדרון הסגול עד שנעמדה מאחורי הדלת למשרדו של חזי, היא הציצה חרישית דרך החריץ של הדלת החומה של חזי, וראתה דמות ענקית, שמנה ושרירית של איש עסקים ללא טעם בלבוש ועם עורף צוואר שנראה דיי טיפש, עורף שדורש מכת כפה מצלצלת. דקלה חשבה שזה האח של חזי, יוגב . היא התקרבה חרישית מאחורי גבו של הגבר הגוץ הענק ונעמדה סמוך מאוד אליו, הגוץ היה עסוק בחיטוט בערמת הניירות שעל שולחנו של חזי כאשר צליל רועם ומצלצל נשמע לו סמוך מאוד לאוזניים מלווה בהרגשה של שריפה כואבת מאחורי הצוואר, בעורף. "מישהו הוריד לי כפה על העורף בהפתעה" חשב הגוץ ועשה מה שלימדו אותו לעשות בהפתעות מסוג שכזה, הוא התכופף מטה, הוציא אקדח תשעה מילימטר קצוץ קנה מהגרב הימנית והסתובב במהירות מכופף ומכוון את האקדח מוכן לירות במי שעשה לו את זה, הגוץ היה מופתע לראות אישה בסביבות גיל ארבעים, לבושה בבגד עור לבן צמוד, מגפי עור לבנות גבוהות עד לברך, עומדת ומחייכת חיוך ילדותי וטיפשי מול פרצופו. הגוץ הוריד את מבטו למגפיים הסקסיות שלה ושם עצר את מבטו תמהה למראה הסקסי שנגלה לפניו שוכח את הכאב וצליל המכה שחטף בעורפו.
"עכשיו אתה מגיע למשרד?!" אמרה דקלה תוך כדי צחקוק שטותי בטוחה בעצמה שזה אכן יוגב שהגיע עם בשורות לגבי חזי. חלחלה אחזה בה כאשר הבינה לפתה כי זה לא אחיו של חזי. "זה ממש לא יוגב" חשבה, "למרות שהוא די דומה לו בלבוש חסר הטעם ובגוציות של גופו". "זה מישהו אחר".
"סליחה, אני מאוד מצטערת, חשבתי שאתה יוגב, אני מ'זה מצטערת, אני ויוגב פשוט רגילים לשחק ככה, אני אני...". "זה בסדר" ענה ג'ון. אני לא יוגב ואת לא עשית לי שום דבר רע, ממשיך לנעוץ את מבטו החומד ברגליה המכוסות מגפי עור לבנות וגבוהות. "אני ממש מצטערת, מי אתה ?" שאלה דקלה, "אני ג'ון" ענה ג'ון, ממשיך להידלק על דקלה ולחמוד אותה עוד יותר, משהו בולט במכנסיו החל להיראות יותר ויותר בולט. "ג'ון, אתה לקוח שלנו ?", "לא, אני מהמסדר" ענה חלושות מוריד את האקדח אט אט ומכניסו לכיס המכנסיים הרחבות, משאיר אותו דרוך בכיסו, מוכן לירי מיידי. "מה זה היה, אקדח ?" שאלה דקלה. "לא, זה, זה, סתם משהו שלי". ענה.
"המסדר הוא לקוח שלנו?" שאלה דקלה תוך כדי הליכה איטית לאחור, מתרחקת בעיקר בגלל הריח החריף והבלתי נעים של גופו. ג'ון לא אהב מים לכן רחצה היתה בשבילו טיפול אחזקה דו חודשי בלבד. ג'ון הסריח כמו ירקות שעמדו שבועיים סוגרים בשקית בשמש קיץ חמה.
"תגידי איך קוראים לך ?, אני קוראים אותי גו'ן, אמר, "אני אמריקאי, אינדיאני אמיתי, יש לך זמן היום בערב לצאת איתי לרקוד ?, אני מכיר מועדון מאוד טוב, רוצה לבוא איתי?" הרעיד גו'ן בקולו את קירות החדר הירוקים עשויים עץ ממוחזר, אחת משיטות הבנייה החדשניות של החברה. דקלה מעט נחרדה שוב. "שלום לך ג'ון, אני דקלה ואני חושבת שכרגע אני לא פנויה" מביטה בחשד בבליטה שהולכת וגדלה בין כיסי מכנסיו של ג'ון. "אני חושבת שאתה ממהר מדי" המשיכה, "המסדר הוא לקוח שלנו ? או לא ?" שאלה שוב, "אאהה, כן, עוד מעט ויהיה לקוח שלכם" ענה גו'ן מתיישב אחורה על אחד הכסאות המעוצבים ככורסאות עור כתומים רק במקום עור הם עושיים חומרים דמוי עור, תוצר של מחזור בגדים ישנים, עוד חידוש של חזי לשיטת עיצוב מחומרים ממוחזרים. ג'ון הרים את מבטו לעיניה של דקלה אומר "כן, עוד מעט נהיה לקוחות שלכם". "אה, אם כן, נעים להכיר, שוב שמי דקלה ואני מנהלת השיווק של חברת פריים בנייה חדשנית, החברה הטובה ביותר בשוק לעיצוב ובנייה מתקדמת" דקלמה דקלה בקול בוטח וסמכותי. ג'ון לא ענה כמה רגעים.
"אתה מחפש את חזי ? מה בדיוק אתה מחפש על השולחן שלו?" שאלה דקלה לאחר התאוששות קצרה וחזרה לשפיות הדעת.
ג'ון ניער את ראשו, התרומם על רגליו, הוציא בנחת את האקדח מכיסו, התקרב לדקלה, תפס אותה בידה השמאלית, לוחש לה "קול אחד ממך ואין דקלה, שמעת ?!", דקלה נבהלה מאוד, ניסתה להתשחרר מתפיסתו בעזרת תרגיל בלוחמת קרב מגע שלמדה בחוג פילאטיס מלפניי שנתיים, "עזוב אותי, יה מנייק" צעקה דקלה, "שתקי או שאני יורה", ג'ון משך בחוזקה את דקלה למרכז החדר, דקלה נאבקת להשתחרר מלפיתתו החזקה והכואבת, ג'ון הוציא מכשיר הדומה לשופר ישן, ולחץ מעט על צידו, זמזום נוראי נשמע בוקע מהמכשיר. אז דקלה הבינה סוף סוף מאיפה בא הרעש הבלתי נסבל. "עזוב אותי אני אומרת לך, או שתצטער על כך כל ימי חייך העלובים", "שתקי, את באה אתי לחזי".
"לחזי" ?
"כן, ושתקי כבר"
דקלה הרפתה מהמאבק, וחשבה שתוך דקות הוא יריד איתה למטה במעלית ולא יצליח לעבור דרך השומרים בלובי הכניסה לבניין, "אולי אשחק אותה נכנעת עד להזמנות הנאותה ואז אתן לו מכה חזקה בביצים, ואז אברח בצעקות לשומרי הלובי שיבואו לתפוס אותו" חשבה, אבל הזמזום הנורא התחזק כל כך שדקלה חשה צמרמורת וחולשה בלתי רגילים, היא הרגישה שגופה ופנים נפשה נמסים וחדלים מלהתקיים, דקלה התעלפה מתוך חולשה.
ג'ון שיגר את עצמו יחד עם דקלה בעזרת משגר רב-מימדי עשוי כוחות הכשפים של האלים הקדמונים, זהו מכשיר או יותר נכון מתקן פלאים לקפיצת דרך במרחב אבל לא בזמן. הטכנולוגיה של המתקן קדומה מאוד, זה מתנד תדר מיוחד שמסונכרן עם המחשבה ומוח האדם, המתקן מעורר באדם את כוחות התת-מודע הרדומים שבו וכך מתעל את הכח של התת-מודע של האדם כדי לאפשר לתודעה לעקוף את חוקי הטבע וליצור קפיצת דרך. כל מה שג'ון היה צריך לעשות זה לעורר את המכשיר ולחשוב להיות איפה שרצה להיות, התת-מודע היה עושה את השאר במדוייק, בזכות המתקן הקדום הזה, ג'ון שיגר את עצמו יחד עם דקלה לאותו מקום שבו פריץ חיכה לו עם חזי הקשור לכסא ברגל חלוד, הרחק מתל-אביב, בחניון ישן וסגור בדרום ירושלים.
דקלה עדיין לא הבינה למה שאר העובדים לא הגיעו לעבודה.
חזי מייד צעק "דקלה !, דקלה ! קומי !!", דקלה התעוררה בידיו של ג'ון, לא מבינה איפה היא ומי אוחז אותה בחוזקה כל כך ולמה. היא שומעת את חזי צועק לה, היא התעשתה והניפה רגל אחורית חזקה ישירות עם חוד העקב של המגף הימנית שלה, ישירות בין רגליו של ג'ון, הלפיתה הרפתה ממנה, דקלה השתחררה ורצה מייד להתחבה עמוק בחשכת המקום, מנסה לא להשמיע קול, מתחבאת מאחורי ערמת ציוד ישן בצל החשכה. "כדאי שתצאי משם, אם הבריאות של חזי חשובה לך" צעק גו'ן לתוך החשכה. "אל תשמעי לו, התחבאי הם לא יוכלו למצוא אותך" צעק חזי, חוטף מייד אגרוף בלתי נסבל בפרצופו מפריץ שעמד לידו.
"הם מפחדים מהחושך" צעק שוב חזי. פריץ תפס את חזי בצוואר חונק אותו ואומר לו "שתוק או שאני חונק אותך". מבין את חוסר החכמה של דבריו לאור העובדה שהם צריכים את ג'ון חי יותר מאשר מת. פריץ הרפה מייד מצווארו של חזי. חזי חייך מעט מרים את ראשו ומביט בעיניו של פריץ, משדר לו מחשבה המורה לו להירגע ולשחרר גם את ידיו, פריץ החל להיות לא מודע לעצמו, צועד בצעדים רדומים לאחורי חזי ומתחיל לשחרר את ידיו מהקשירה של חוטי החשמל. חזי נאנך ברווחה כאשר ידיו השתחררו, "סוף סוף יצאתי מזה" חשב לעצמו.
ג'ון המשיך לגשש ליד האפלה חושש מלהיכנס עמוק לתוך החושך.
חזי קם מהכסא, הסתובב אחורה לפריץ נוגע בו קלות בראשו, פריץ התמוטט רדום לרגלי הכסא. חזי הסתובב לכיוון גו'ן, מביט לכיוונו ומורה לו בקול מיוחד ונעים להתקרב אליו, בדומה לפריץ גו'ן מאבד את היכולת השיפוט שלו, נענע לקולו של חזי, מתקרב בצעדים רדומים לחזי, מחזיק את האקדח שמוט בידו השמאלית, חזי נגע קלות בראשו של ג'ון, גו'ן סגר את עיניו, מאבד את הכרתו ונופל לרגי חזי רדום לחלוטין.
"בואי !" קרא חזי לדקלה, "זהו, הם מנוטרלים" הוסיף,
דקלה יצאה ממחבואה שבחשכת החניון וצעדה בבטחה ובמהירות לידיו המנחמות של חזי. חיבוק חם ואוהב קיבל את דקלה, "בואי נעוף מפה".לחש חזי לאוזנה. חזי ודקלה הרימו את השופר המוזר ששכב ליד גופו הגוץ והרדום של גו'ן, חזי החזיק את המתקן בשני ידיו, "אל תפחדי, רק אל תחשבי על כלום" אמר לדקלה, לוחץ על צידו גורם לשיגור מיידי לחדרו שבמשרד בתל-אביב.
"איפה כל העובדים?" שאלה דקלה לאחר התאוששות קלה ולגימת מים מכוס זכוכית בצבע כחול עמוק, עשויה עבודת יד של אמנן המוכר את עבודתו בדוכן בלובי של בניין המשרדים . "הם ישנים, בביתם. אנשי המסדר יכולים להרדים או למנוע שינה למי שהם רוצים, מרחוק".
"מה ?!", "אתה אומר שכולם הורדמו כדי לא לחפש אותך ?"
"כן, בדיוק כך".
"אז, איך זה שאני לא המשכתי לישון?"
"זה מה שגם אני שואל עכשיו, כנראה יש לך הגנות מיוחדות. יותר חזקות מכוחם של אנשי המסדר"
"מי זה המסדר, על מה אתה מדבר?"
"אלו הם אנשי כת דתית קנאית שמאמינים באלים קדומים ומשרתים אותם, הם כת שנקראת מסדר התוהו והם מנסים לצרף אותי לשורותיהם בניגוד לרצוני".
"מה זאת אומרת מסדר התוהו?, מי הם ?"
"כן, הם מסדר קדום שנרדפו והוצאו אל מחוץ לחוק מאז ימי קדם, הם המשיכו לפעול במחתרת. הוקמו צבאות מיוחדים כדי ללחום בהם ובהשפעת האלים שלהם". "אני למדתי ללחום בהם".
"למה בכלל ללחום בהם?" שאלה דקלה בנימת התרסה, מקווה להבין מה אותם חסרי מצפון מוצאים אצל חזי שהוא כל כך רצוי אצלהם.
"הדתות המונותיאיסטיות החליטו ללחום נגדם מאחר וראו בהם איום קיומי, לכן התארגנו קבוצות סודיות שמטרתם הייתה לחסל את הכתות הקדומות הללו, ביניהם היתה הכת שמנסה לאלץ אותי לחבור אליה, היא הכת שנקראת מסדר התוהו, הם מנסים להתחזק בישראל כי הם מאמינים שזה המקום ממנו הם יכולו לכבוש את העולם שוב". "האלים שלהם הם מי שמכונים אצלנו "הנפילים" או "המלאכים המורדים" באל האמיתי" סיכם חזי. "מוזר לקרא להם כך כי המשרתים שלהם, כפי שראית, מפחדים מהחושך, או ליתר דיוק מפחדים מחמת האלים שלהם, אבל נהנים מהגנתם הבלתי טבעית". מסביר במעט לדקלה מה אותם מוזרים מוצאים בחזי, המשיכה והידע בבלתי טבעי, באזוטרי. "הם מוצאים בו תכונות שדומות להם" הסיקה דקלה בליבה.
"מה זאת אומרת אלים מורדים, למה אתה מתכוון ?, הרי אתה לא אדם דתי וגם אלו שניסו לתפוס אותנו לא נראו לי אנשים רוחניים או דתיים, הם נראו לי יותר כמו אנשי עסקים רודפי ממון" שאלה דקלה בטון רועם. מקווה שחזי יתחיל להודות לעצמו שהם מוצאים בו את עצמם. דקלה נשענה אחורה לקיר יושבת על השטיח הירוק דשה, שטיח עבה ומיוחד שנעשה בהזמנה אישית של חזי אצל אמן עלום רודף מחזור ואקולוגיה" השטיח הרוגש כמו שערות מלוכלכות של דוב גריזלי מת ולא כמו שטיח טבעי. דקלה הביטה ללא עצימת עפעף בעיניו של חזי. נותנת לו להרגיש שגם הוא אשם במה שקרה.
"יש בעולם הרבה סודות שלא ניתן ללמד אותם ללא הכנה מראש כמו הקבלה וסודות אזוטריים אחרים, יש צורך בפיתוח יכולות כדי לדעת אותם, כל מה שאני יכול להגיד לך זה שאלו הם כת דתית קנאית קדומה שמנסה לכבוש לבבות בקרב אנשי עסקים בישראל, אני פשוט איש עסקים שהם החליטו להתלבש עליו יותר מאחרים, אולי בגלל הידע שלי לגבי הסודות שלהם" ענה חזי, שומע את עצמו מתנצל בפני העובדת החדשה שלו, הרגשת מבוכה חלחלה מליבו מעלה לראשו, גורמת לו להסמיק לאחר שהבין שהוא קלט למה דקלה רומזת במבטה.
"למה דווקה אותך, יש לך משהו שאין לאנשי עסקים אחרים?", חושפת את סקרנותה לגבי הסיבה למערכת היחסים המוזרה הזאת שבין חזי לאנשי כת מוזרה.
"אני מאסטר דרגה שלישית של מסדר המתנגד להם, אני שייך לקבוצה שנקראת "אור-עולם" והם רואים במסדר התוהו אויב מסוכן ביותר. ישנם עוד כתות כמוהן שנקראות בהרבה שמות, "הממשלה החשאית", "הבונים החופשיים", ועוד שמות וכינויים שונים, אנחנו נוהגים לקרא לכול הכתות הללו בשם אחד "בני ברית העולמות", משום שהם מנסים לבטל את סדרי העולם בעזרת פתיחת שערים עם עולמות מקבילים לעולמנו"
"עולמות ?! למה אתה מתכוון ?" דקלה התרוממה מהשטיח הולכת לכיוון קצה החדר כדי לשבת על אחד מכיסאות הקש של חזי. ממשיכה להביט בחזי תוך כדי הליכה מתוך סקרנות הולכת וגדלה.
"הם לא מסכימים לחוקי הטבע של העולם שלנו כפי שהם ידועים לאדם, מטרתם ליצור חיבור עם עולמות זרים ולבטל את חוקי הטבע של העולם הידוע לנו, זאת יכולה להיות פריצה שתגרום לשעבוד האנושות לגזעים זרים ולא אנושיים", "העולמות שאת שואלת לגביהם הם המימדים הנוספים של כדור הארץ שלנו, ממש כאן יחד אתנו על פני הפלנטה שלנו".
"ואוו, זה נשמע באמת משהו גדול שרק אתה יכול להבין בו, אני לא אשאל יותר שאלות נוספות. פסקה דקלה, "רק אני רוצה להיות בטוחה שהם לא יחזרו לכאן שוב", "אתה חושב שהם יחזרו שוב ?" חזרה דקלה לחוסר בטחון, מנסה להרגיע את עצמה בכך שחזי מבין אותם ויכול לנצח אותם כמו שעשה באותו חניון אפל בירושלים לפני שעה קלה.
"הם יחזרו בטוח, אבל אליי, ולא אלייך, את לא מהווה משהו חשוב עבורם ולכן הם לא ישקיעו בך תשומת לב. אולם אסור לך, ובעצם אני מבקש ממך להימנע מלחקור אותי לגביהם, דעי רק שהם קיימים והם משרתים משהו שלא אנושי ולא טוב לעתידנו", "אין מה לפחד מהם, למזלנו הם טיפשים יותר מאתנו" סיכם חזי.
"כן, אני מסכימה עם התפיסה שלך, שכחתה להוסיף גם שהם מפחדים מהחושך"
"כן, נכון" ענה חזי בצחקוק עצבני."את למדת משהו לגביהם, אני מקווה שתשמרי את זה בסוד, עד שאומר לך אחרת"
"בסדר חזי, מה שתגיד, אתה הבוס".
דקלה קמה ממקומה והתקרבה בידיים מורמות ברמיזה לחיבוק מחזי, חזי חיבק את דיקלה חזק נותן לה הרגשת חום ובטחון. דקלה נאנחה בנחת על כתפו של חזי, "מעניין למה אותי הם לא הרדימו כמו שאר העובדים שלך ?", שאלה לבסוף לאחר מספר דקות של מנוחה בידיו המנחמות של חזי.
"את כנראה משהו מיוחד שהם לא יודעים עליוף לכן בואי לא ננסה להתחבר איתם יותר מדי, גם לא במחשבות או בשאלות" ענה חזי בטון אבהי ואוהב גורם לדקלה להסכים לכל מילה שלו, הסקרנות הטבעית של דקלה לגבי העולמות והכתות הקדומות הללו, נרדמה. דקלה הפסיקה לחשוב על מה שהיא דיברה לפני רגע עם חזי, חוזרת בחזרה למחשבות על עבודה ועסקים. חזי הרפה מחיבוקו, משחרר את דקלה ליום עבודה רגיל ומבטיח. דקלה עזבה את חזי, הסתובבה כחייל ממושמע, והחלה ללכת בחזרה לחדרה חושבת לעצמה שהיא חייבת להתכונן לפגישה החשובה של שתיים עשרה, שוכחת את מה שאירע לה עם חזי, מתעלמת מתחושת אי-נעימות וחדשנות כלפי חזי וכלפי מה שקורה במשרד שבו החלה לעבוד לפני שבוע.
חזי התיישב אחורה בכורסתו הממוחזרת, מביט בדקלה יוצאת מחדרו, חושב לעצמו "היא משהו מיוחד הדקלה הזאת, זה בטוח".
כעבור חצי שעה הופיעו האחים ברלני בלובי המשרד ויחד אתם כל עובדי החברה מתפעלים בינם לבין עצמם על כך שכולם לא התעוררו לעבודה בדיוק באותו יום ועל זה שהם הגיעו למשרד באותו הרגע, "צירוף מקרים מדהים" סוכם על כולם.
חזי ודקלה התנהגו כאילו לא קרה דבר מאז הבוקר, הכל כרגיל, מסתירים את מה שעבר עליהם לפני כשעה בלבד.
האחים ברלני חתמו על הסכם עבודה עם חברת "פריים בנייה מתקדמת". חזי שמח מאוד לקבל את הצ'ק העבה עבור שירותי העיצוב והבנייה לאחרים ברלני.
דקלה פחות שמחה מכך. משהו באחים ברלני עורר את חשדה, רק שלא יכלה לדעת מה בדיוק. היא סמכה על חזי שהוא יודע עם מי לעבוד ועם מי לא.
לחזי וגם לדקלה לא היה מושג לגבי מטרתם העסקית והקיומית של האחים ברלני. הם לא ראו בהם כל זיקה או רמז למסדר התוהו אליו החאים ברלני השתייכו מיום היוולדם, ממשיכים את מסורת אבותיהם מהאי כריתים, אבותיהם נקראו "כותים" בימי הקדם, מוזכרים כאוייבי אנשי האור במגילות ים המלח.
חזי לא הריח זאת בהם למרות היותו מאסטר בני האור, הוא אמור היה מייד לזהות בני חושך, חזי נהג בניגוד למה שכתוב על בני האור במגילות ים המלח הקדומות, על פי המגילות, בני האור אמורים לזהות מייד ומרחוק את בני החושך וללחום בהם עד לנצחון בני האור על בני החושך. יתכן וכנראה שזה בגלל שאותם חברי מסדר התוהו מפחדים מהחושך, יתכן וזה הרדים בחזי את החוש השישי המפותח שלו שיכול לזהות מיידית את אוייבי נשמתו: מסדר התוהו, חברי בני ברית העולמות.
דקלה שוב התלבשה בלבן.
ביום שלמחרת, הבוקר היה שגרתי ביותר, הזריחה הפציעה בנחת מבין עננים מרוחקים מעוררת השראה בלב כל מי שאהבה שוכנת בנשמתו.
הנסיעה בפקקים היתה כמו בכל יום בשבוע האחרון, דקלה טסה בין המכוניות על ההארלי הלבן שלה, פותחת וסוגרת תכופות על מגן הרוח שעל הקסדה הלבנה והמבריקה שלה. המשרד היה מלא בכל העובדים כאשר דקלה נכנסה אליו לעוד יום עבודה עם פוטנציאל לעסקאות מוצלחות ורווחיות. הפעם העובדים לא נשארו לישון עד מאוחר, כולם הגיעו בזמן, גם המזכירה קיוי היתה במקומה כאשר דקלה נכנסה במהירות ללובי המשרד מענטזת בהליכה מהירה לכיוון חדרה בפרוזדור הסגול, זורקת מבטים מהירים על יצירות האומנות התלויות משני צידי המסדרון, מברכת בבוקר טוב כל חדר שבו ישב עובד המשרד שקוע במחשב שעל שולחנו. חזי יצא מחדרו למשמע קולה של דקלה, הם התחבקו חיבוק קצר ורשמי, מנסים להסתיר את החיבה שנוצרה ביניהם מאתמול. העובדים היו עסוקים מדי מכדי לראות זאת, אף אחד לא חדש שיש משהו ביניהם.
חזי החל לאהוב את דקלה.
"היום אנחנו נתכנס בישיבת חברה" כתב חזי במייל לכל העובדים, כולל לקיוי המזכירה, "נראה לי שהכי נוח יהיה לאחר ארוחת הצהריים, אני מציע בשלוש בצהריים. מישהו מציע אחרת ?", אף אחד לא הציע אחרת. כולם הסכימו עם חזי והשעה שקבע, גם אם זה נפל בדיוק על פגישה חשובה או יציאה לקניה דחופה הביתה לפי צו דברה של האשה. כל מנהלי הפרויקטים הסכימו מיידית לשעת הישיבה עם חזי, בשלוש בצהריים כולם היו בחדר הישיבות הצהוב, מסובים סביב שולחן עגול ענק עשוי עץ ממוחזר כבד בצבע חום כהה, הקירות מסביב היו שקופים, זה היה חדר זכוכית שקופה מבודדת קולות, זכוכית כפולה.
דני, מנהל פרויקטים רווק כבן 31 בוגר טרי של מכללה פרטית ידועה הציע ראשון לסדר היום לדון לגבי האיחור של יום האתמול, "זה היה צירוף מקרים מוזר כל כך שהסיכוי שזה יתרחש הוא אחד למאה מיליארד, מה שמוכיח שיום האתמול היה יום שחייבים לדון בו" זרק דני למרכז האויר של שולחן הדיונים תוך כדי מבטים ימינה ושמאלה בכולם. "עזוב אותך, לפעמים קורה שיש סנכרון בתת-מודע, זה כלום דני, בואו נציע הצעות אחרות" התנגד לו חזי. חזי לא רצה לעורר את חשדם של העובדים במה שקרה לו ולדקלה יחד, אם הדבר יתגלה להם, חזי יצטרך לערב את כולם במה שעובר עליו ובכך הוא עלול להקשות עליהם להמשיך לחשוב ולתפקד כבני אדם עובדים רגילים, "אם הם ידעו עלי ועל דקלה ועל המסדר הם עלולים לברוח מהעיר, להתבודד בכפרים נידחים" שחב חזי לעצמו, "אני מציע שנקבע לעצמנו יום של טיול וגיבוש חברתי, מה דעתכם?", קולות של שמחה ושריקות התפעלות נשמעו סביב השולחן: "כן", "נכון", "בדיוק מה שאנחנו צריכים, באמת", "ממש מסכים אתך", "וואו איזה כיף" נשמעו אקראית בין יושבי השולחן העגול. כולם הסכימו. בישיבה נקבע שמחר כולם מתכנסים בבוקר מוקדם בתחנת הדלק ילוו על צומת הרצליה לכיוון על כביש החוף לכיוון צפון. חובה לכולם להגיע, קיוי ביקשה טרמפ מיורם, מנהל פרויקטים כבן 40 נשוי ואב לשלושה שגר ממש באותו רחוב שבוגרה קיוי בגבעתיים. קיוי היתה היחידה ללא רכב חברה צמוד. חזי השקיעה רבות בחברה ובתנאי העבודה של כל עובדיו, המזכירה היתה היחידה חסרת המזל בקבלת רכב צמוד מהחברה, חזי חשב לתת גם לה רכב קטן לאחר שהחברה תכפיל אל הרווחים בשנה הנוכחית על פי התכנון.
"אין בעיה, תחכי לי בקצה הרחוב שלנו בפינה, אני אגיע לאסוף אותך בשבע בבוקר, תוך חצי שעה נהיה בתחנת הדלק, זו שעה שעדיין לא התחילו הפקקים האיומים של הבוקר", קולו של יורם היה גבוה מהרגיל, לעיתים היה נדמה שאישה מדברת מגרונו, למרות היותו נשוי בעושר לעדנה אשתו, גם מזכירה בחברה תל-איביבית, יורם היה מנהל הפרויקטים המצטיין של הצוות, הוא היה המדוייק מכולם ותמיד ידע לצפות מראש כל ארוע או עיקוב בפרויקטים. חזי שמר על יורם כעל העובד המצטיין של החברה, כאשר הוצע ליורם משרת ניהול בכירה בחברה מתחרה, חזי הכפיל את שכרו של יורם והחליף לו את המזדה שלוש האפורה בפונטייק ספורט כחולה. חזי יודע איך לשמור על עובדים חשובים לחברה. "אני אהיה שם ברבע לשבע, אני יודעת שתמיד אתה מקדים לפגישות, יורם, חמודי" ענתה לו קיוי עם חיוך חם. "אין בעיה, יותר טוב". אמר יורם, נינוח על הערכה הכנה שהובעה בפניו.
"כולם להביא אוכל ושתייה ליום שלם, אני מציע שננסע לשמורת טבע בצפון הארץ, אוליי שמורת יערות הכרמל" הציע חזי. גם הפעם ההסכמה היתה מקצה לקצה. העובדים היו מרוצים מאוד ממנהל החברה שלהם. חזי ידע זאת ושמח על כך. "כן, החברה שלי תצליח על פי התוכנית, זה בטוח" חשב בליבו חזי מייד עם סיום הישיבה, בדרכו חזרה לחדרו הירוק והממוחזר כמעט כולו.
היער היה שופע שמש בוקר בהירה, ציוץ ציפורים הדהד מכל כיוון ורוח הרים צלולה ליפלפה עלי עצים ושיחים רעננים. יערות הכרמל היו טבע חי ושוקק מזה אלפי שנים, דורות של כפריים באו והלכו מאזור זה באופן תדיר, לא קל היה לגדל עצי יער וירקות בעזור הררי זה, בנקל היו צומחים עשבי פרה כמעט לאורך כל העונות. הכלכלה היחידה ששרדה את ה אזור היתה רעות עדרי בקר, כבשים ועיזים. ירקות ופירות היו נקנים בכפרים והערים שלמרגלות ההרים.
האזור היה ידוע ביופיו מאז ימי קדם הקדומים ביותר, עוד כאשר הים היה במרחק של כמה קילומטרים מקו החוף של היום וצוקי חול תלולים ריצפו את קו החוף הקדמון. חיות פרא-היסטוריות השמיעו מכל עבר את קולם החזק, וציפורי ענק ריחפו מעל הים כדי לצוד דגים וחיות ים קדומות, באותן הימים, האדם היה קדמון וכמעט ללא שפה וכלי עבודה לצייד ולמחייה, אלו היו הימים טרום המבול הגדול, מאות שנים לפני התקדרות השמיים הפתאומית גשמי הזעף שהקיפו את כל העולם כתוצאה מקרינת שמש פתאומית ששינתה ביום אחד את האקלים הכלל עולמי, באותם הימים האדם הקדמון היה חי במלוא ליבו את היער הקדום, מערות סלע בצוקי ההרים הירוקים שימשו כבית לאדם ולחי במקביל. באותם הימים הטבע היה שונה, חוקי הפיזיקה הידועים היום לאדם היו אחרים. קבוצות של שבטים קדומים שנדדו ממקום למקום בחיפוש אחר מזון ומקלט למחייה מצאו את עצמם עם מנהיגים שלמדו את כוחות היקום הסודיים, אלו היו בודדים שהחליטו לא להיכנה לטבע ולכוחם של החיות האמתניות שחיו כמעט בכל מקום על פני הגלובוס, דינוזאורים שוחרי טרף יחד עם מומוטות ונמרי על ענקיים איימו תדיר על בני האדם חסרי הפרווה וחסרי הצפרנים, נטולי יכולת שמיעה וריח, ואף חסרי כח ריצה או טיפוס מהיר על עצים וקירות, החיות האמתניות אהבו לטרוף בני אדם כחטיפים לארוחות העיקריות, השבטים נאלצו לברוח ולנדוד תדיר יום אחר יום, להתחבה עמוק בנבכי יערות עבוטים ולישון בתוך מחילות ומערות באדמה. האדם היה ללא שקט נפשי, מצב שהוביל לתמותה מהירה ולהתנהגות חסרת רוגע שדחפה את האדם עוד ועוד לחפש פתרונות לחיים הקשים שהיה מצוי בהם. מדי פעם, נולדו ילדים מיוחדים שבחרו להישאר בתמימות הילדותית ולהנות מהחיים הקשים, כאשר הם גדלו, הם הבינו שהם יכולים לעשות דברים ולגרום למאורעות להשתנות רק מכח הרצון שלהם, הם קראו לכך אלוהות, ובשלב יותר מאוחר הצהירו על עצמם כעל אלים כל יכולים שירדו מעולמות טובים יותר כדי לעזור לאחיהם בחיי היום יום הקשים. חלקם לימדו תלמידים אחריהם את מה שהשכילו מעצמם וכך נוצרה תורה שלמה של סודות הטבע והתודעה שעברו מדור לדור. בדורות קצת יותר מאוחרים ילדים שלמדו סודות אלו מהוריהם או חברי שבטם גייסו מאמינים שאותם אימנו להיות חיילים נושאי נשק, הם הקימו את הממלכות הראשונות, את הערים הראשונות, ואף את האימפריות הקדומות שנשכחו מספרי ההיסטוריה אלפי שנים לפני התרבות המסופוטמית או הסינית הקדומים. אותם מלכים קדומים למדו מחבריהם עוד ועוד מסודות הטבע והתודעה עד לכדי פיתוח יכולות לגבור על חוקי הפיזיקה והטבע שהיו קבועים ותמידיים באותם ימים קדומים. הם למדו כיצד לנוע ממימד ארצי אחד למימד ארצי מקביל, הם למדו לעוף בכח הרצון בלבד ואף הצליחו להרים סלעי אבן ענקיים בעזרת כח המחשבה בלבד. הם בנו את מבני הענק של ימי קדם מסלעי ענק בגדלים בלתי אנושיים, הם הצליחו לחתוך ולחבר סלעים וחומרים בעזרת אנרגיית המגע בלבד, הם נחשבו לאלים שיש לסגוד להם ולדבוק בהם תמיד. הם השאירו אחריהם מורשת של אגדות וסיפורים שנהפכו במרוצת הדורות לדתות ואגדות עם מפורסמות. חלקם למדו לגדול למימדי ענק וסופר עליהם עד ימינו כעל הענקים שחיו בקרב בני האדם, חלקם אף הצליחו לגבור על כחם של החיות ולהיות בעצמם חצי אדם חצי חיה, הם השאירו אחריהם את דורות של מעריצים שפיסלו את דמותם וסיפרו באהבה על מעשי גבורתם וטוב ליבם לאדם.
אלו היו הימים שטרום המבול.
השמש שינתה את אורה ביום אחד, קרינה אדירת עוצמה שינתה את הסטרטוספרה של כדור הארץ בדיוק כאשר מערכת השמש נכנסה לאזור מלא אסטרואידים עשויי מים, צירוף מקרים שמוסבר כהתערבות של כח עליון כלשהו, הטבע עשה שלו, כמויות ענק של מיים נכנסו לכדור הארץ ומילאו את האדמה בגשמים כבדים ללא הפסק, הים הקדמון עלה וכיסה מהר ערים רבות שנבנו על ידי אותם בעלי כוחות מימי קדם, תרבויות שלמות נמחקו וטבעו בפתאומיות, רק בודדים הצליחו לברוח מהמבול, קבוצה קטנה של מלחים שהיו בלעי הידע הקדום ונחשבו לאלים ברחו למימד מקביל של כדור הארץ, שם הטבע היה בתול מבני אדם, וחיות שונות ומשונות חיו בו , קבוצה אחרת למדה כיצד לצוף מעל המים בעזרת בניית סירות שונות, רובן גוועו ברעב לאחר שבועות של חיפוש אחר יבשה. ורק חכם אחד הצליח לשרוד את המבול הגדול, הוא היה נקרא "נח", סופר עליו שהיה אחד מתלמידי האלים הקדומים והיה משנה למלך עיר קדומה שהיום מכוסה כולה מים. אותו חכם למד כיצד לדבר עם הטבע, הוא קרא לו האל האחד, ומתוך תבונה בלתי רגילה, הבין שכדי לשרוד את המבול עליו ליצור מיקרו טבע שבה יחיו כל בעלי החיים שהוא הכיר, כדי לאפשר למזון להתקיים גם לאורך תקופות ארוכות ואף באזורי יבשה בלתי נודעים. הוא בנה את הסירה הענקית שנודעה מאז בסיפורי הקדם בשם "תיבת נח". היבשה שאליה הגיע היא היום ישראל, וההר שעליו עצר את ספינתו, הוא היום הר הכרמל. יערות הכרמל צופנים בתוכם סודות קדומים ויפים מאוד.
הקבוצה עצרה באחד הכפרים שעל הר הכרמל, כפר של יהודים שאולצו להתאסלם לפני מאות שנים אבל נשארו נאמנים בסוד למקורם, הם נקראים היום דרוזים. הכפר נקרא בשם דלת אל-כרמל.
דקלה הביטה סביבה בתחושת סיפוק, האויר הצלול והריחני, השמיים התכולים העמוקים מילאו אותה ברוח של שמחה. "אני חושבת שכדאי לנו לעצור באחד החניונים של שמורת הטבע, עדיף לנו לישון באוהלים ויש שם שירותים ומים חמים למי שחונה שם" אמרה דקלה, יורם הנהן בהסכמה, אולם חזי לא ענה, הוא לא אהב כל כך מחנאות ללא מיטה חמה וחדר עם טלויזיה לישון בו.
ויקי הציע לנסוע עד קצה העיר ואולי שם למצוא אכסניה הפונה לנוף היער הגדול. הצעתה התקבלה ברוב קולות. השיירה של שבעת המכוניות עצרה בקצה העיר. עובדי החברה של חזי מצאו את עצמם מסובים כולם סביב שולחן מרכזי בטרקלין המרכזי של האכסניה לארוחת צהריים מקומית עשירה בקטניות טריים ובשר כבש על האש. הסעודה היתה כבדה מדי מכדי לצאת לטיול רגלי בשבילי היער, חברי הקבוצה החליטו לפרוש למנוחה בחדרי האכסניה.
דקלה נשכבה על מיטה עשויה צמר כבשים טבעי ועץ זית מלא, החדר שלה היה מקושט בתמונות של חיות היער, יעלים, חזירי בר ושפני סלע, התמונות היו ברמת צילום חובבנית וברור היה שזה נסיון נואש של בעל האכסניה ליצור אוירת טבע לשוכרי החדר. שקלה הביטה מעלה לתיקרה החומה עשויית עץ טבעי כמו רצפת פרקט שהדביקו אותה לתקרה מרוב התלהבות מעצים טבעיים. דקלה סגרה את עיינה ונרדמה מחייכת.
חלום של ימי קדם הציף את דקלה, היא עומדת על צוק רחב ידיים מביטה לכיוון הים, הים היה מרוחק מאוד מהקו החוף של היום ושורת צוקים שנייה עמדה בינה לבין המים התכולים. ציפורי ענק חגו הרחק בים. דקלה חשה שהיא אינה חולמת, הכל היה מאוד מציאותי ומוחשי, כאילו היא נמצאת באמת בעולם כלשהו שדמה מאוד למקום שבו היא נמצאת. דקלה ניסתה להתעורר, אולם היא חשה שמישהו מנסה לומר לה משהו, החלום לא היה חלום רגיל.
דקלה סובבה בחלומה את ראשה והנה היא רואה אדם אדיר מימדים, בהיר עור ושיער ארוך עומד מאחוריה מביט בה בעיניים ירוקות כהות הדומות לעיינה שלה, האיש היה לבוש בבגדים מוזרים, עשויים סגול כהה וכחול עמוק, מכנסיים עשויים בד גס במיוחד אבל מבריק באיכותו, חוגרת מתכת מזהב וחרב מעוטרת באבני חן יושבת בנחת בתוך החגורה, האיש הרים אחת מידיו רומז לדקלה לבוא אליו, דקלה חשה שהיא נמשכת כנגד רצונה לכיוון שלו, "היתעוררי דקלה" מלמלה לעצמה מנסה לפתוח את עיניה ולהתעורר מהחלום המוזר, אולם הוא נהיה יותר ויותר מוחשי, לפתה מצאה את עצמה עומדת באמת מול אותו האיש, היא עברה למימד שלו או יותר נכון למקום ולזמן שבו הוא נמצא מזמן אותה.
"אני אבניאל, אני המלך של העיר כרם-אל שעל קצה ההר הזה מאחורי, אני הבאתי אותך אלי מהעתיד, את אחת משלנו, אני צריך את עזרתך, את עדיין לא זוכרת מי את באמת, אבל, כמו שהיכרנו בעבר, אני בטוח שתעזרי לי, דקלאל", דיבר האיש בקול עמוק ומהדהד שהרעיד קלות את האדמה שעליה היא עמדה, מביטה בתימהון בפניו הרציניות. דקלה לא ידעה מה קורה, איזה מן חלום הוא זה, דקלה היתה בטוחה שזה רק חלום, והיא בסך הכל צריכה להתעורר במיטתה שבאכסניה ביער הכרמל" אבל זה היה מאוד מציאותי, דקלה לא הצליחה להתעורר, ההרגשה היתה יותר מדי מציאותית. "את לא חולמת דקלאל" נהם אבניאל, "את הובאת אלי מהעתיד שלנו, מקו הזמן שלנו".
"קו הזמן שלנו ?, למה אתה מתכוון ?"
קו הזמןן שלנו ולא של עמים או בזמנך, תרבות אחרת. אנחנו הצאצאים הראשונים שלאחר המבול הגדול שנאמנים לנוחאל, השורד האחרון מימי האלים הקדמונים".
"אתה מתכוון שיש כמה קווי זמן ?"
"הרצף שלנו מאוד צר וארוך, שמת לב שאני מדבר אתך עברית?"
"אוי נכון, איך זה?" תמהה דקלה ובו בעת חשבה למה הוא קרוא לה דקלאל ואיך הוא בכלל יודע את שמה.
"אנחנו מחוברים לתודעה שמעבר לזמן ולעולם הארצי" ביכולתנו לראות בעיני רוחנו את כל הרצף, אנחנו מכונים אצלכם נביאים, אולם אנחנו בסך הכל מפותחים תודעתית יותר מהצאצאים שלנו שזה אתם, ובפרט את, דקלאל"
"איך אתה יודע שקוראים לי דיקלה?"
"את אחת מאתנו, נכנסת לעולם הזה בזמן העתיד כחלק מתכנית שאת שותפה אתנו בה"
"לא יאומן !" לחשה דקלה והביטה בהתפעלות בנוף הטבע עתיר העוצמה שסבב אותה. עוצמת החיים היתה שונה ממה שדקלה היתה רגילה לראות, הדברים כאילו דבירו אליה יותר חזק, "כן" חשבה, "הכל כאן מאוד עוצמתי, חייתי כזה".
"אז אם אני אחת משלכם, ופשוט הובאתי לכאן,,בדרך כלשהי שאני לא מבינה, על פי איזו שהיא תכנית שהחלטנו ביחד עליה מראש, אז למה אני לא זוכרת שום דבר, ובכלל מה הקשר בינינו, אני באמת נקראת דקלאל אצלכם ?"
"את אחות שלנו, אני אחיך הבכור, ואת שנייה בבכורה לבית אבינו, נוחאל שמו, הוא נזכר ברצף הזמן שלנו בזמנך כדמות שהצילה את העולם ממבול קדמון"
"אתה מתכוון לנוח והתיבה מהתנ"ך?"
כן, ספר הדת הקדמון המרכזי של התרבות שבה נולדת נושא זכרון שלו ומעט משלנו, אפילו את מוזכרת בו, כדמות צדדית כלשהי בשם דקלה"
"אני באמת נקראת דקלה", טענה דקלה בטון נעלב מעט, "אבל, תסביר לי איך זה שבמשך אלפי שנים הקו הזה שאתה קורא לו קו הזמן שלנו שמר על השמות שלנו ואיך בכלל ידעו ההורים שלי לקרא לי דקלה, ההסתברות לכך היא אפסית ובלתי אפשרית לכל הפחות?"
"תביני, דקלאל", החל אבניאל להסביר בטון אבהי ומרגיע, "רצף הזמן של אדם אחד הוא מקביל לרצפי זמן מתפשטים של הרבה אנשים אחרים, נוצר מעין פעמון של רצפים הולך ומתרחב לאינסוף, כל הרצפים הללו תומכים זה בזה כמערכת שלובה אחת, כך שקו זמן יחיד כלשהו למעשה נתמך על ידי כל קווי הזמן מרגע היוצרותו, מופע של מאורע כלשהו בקו הזמן תמיד נתמך על ידי כל המופעים האחרים ברצפים המקבילים, כלומר, ברגע שיש בחירה כלשהי על אדם מסויים להיוולד בזמן מסויים ובמקום מסויים ולעשות בחיים דברים מסויימים, התודעה של כל קווי הזמן האחרים תומכים ברצונו ומאפשרים לכל המאורעות הללו להתרחש במדוייק, כאילו הכל נכתב בספר מראש" את מבינה ?"
לא כל כך, זה עדיין לא מסביר את ההסתברות האפסית לזה שקראו לי דווקה דקלה ולזה שיש בכלל חופש בחירה לעשות משהו אחר ממה שנקבע מראש" התריסה דקלה תוך מבט נוסף לאופק הירוק/כחול מעבר לים הקדמון עטוף ענני קומולוס עבוטים זהובים/כתומים מהשמש השוקעת. "אני עדיין לא מבינה איפה חופש הבחירה". "תראי, קו זמן אחד תמיד נתמך על ידי תודעה אינסופית אחת, כלומר יש משהו שמעבר לזמן הרציף שרואה הכל כאילו מתרחש בו בעת אחת, התודעה הזאת מאפשרת חופש בחירה בכל נקודה על הקו במסגרת הכוונה שמגיע מעבר לקו, כלומר, מה שתכננו התקיים או יותר נכון יתקיים בעתיד וכאשר הבאנו אותך אחורה בזמן, זה למעשה התקיים בעבר שלך בקו הזמן שלך, את למעשה עשית סיבוב סביב הקו שלך אחורה וחזרת לנקודת ההתחלה של תחילת הסיבוב, מכאן הרצף הוא חדש לחלוטין עבורך ולנו יחד אתך". "אבל איך בכלל יצאתי מקו הזמן הזה טסתי לעתיד נולדתי תחת השם דקלה עשיתי מה שעשיתי בחיים שלי חוויתי מה שחוויתי וחזרתי בחזרה לכאן, לנקודת המוצא?"
"נכון אמרת טסתי, כי אכן טסת, ולא הלכת או הפלגת. את פתחתי פתח אל מחוץ לקו הזמן בצורת פתח באוויר, ריחפת באוויר דרכו לתוך זמן העתיד ובו ברגע יצרת מאורע חדש של כניסה לעולם והיוולדות לאימך, נושאת בתוכך את הכוונות לחוות את החזרה אחורה בזמן. אנחנו פתחנו חלון נוסף מייד לאחר צאתך ודרכו חזרת אלינו, מעשית או לפי מה שידוע לך עכשיו כמדעית, הכל נעשה על ידי כוחות הטבע כתהליך טבעי של הטבע עצמו. כמו שרואים מערבולות של אויר או מים כך יש בטבע מערבולות של זמן טבעיות שקוראות מעצמן, אנחנו יודעים ליצור מערבולות אלו מהימים שלפני המבול הגדול בו קוי הזמן של האדם היו רב-מימדיים ואיפשרו לאדם חיבור יותר מלא לטבע כולל לתופעת מערבולות הזמן. בזמן העתיד כאשר קורות מערבולות כאלו נוהגים לקרא לשארית הזכרון מזה כדז'וו, או תחושה מוקדמת או חלום נבואי, אבל למעשה מדובר בשאריות מעוותות של מה שקרה שכן בעתיד המין האנושי אינו מחובר לטבע ברמות אלו כמו שלנו, בעתיד האדם נהיה מאוד נפרד מכוחות הטבע, תוצר ישיר של המגבלות שיצר על עצמו מתוך אילוץ לשמור על קוי זמן תקינים. העולם לאחר המבול הגדול לא אותו עולם דקלאל, הטבע הקיא את האדם מתוך עצמו והשורדים היחידים ששרדו את השינוי הגדול הזה הם אנחנו, דקלאל, הילדים לבית נוחאל. נוחאל היה אחד מהמלומדים שידעו את הטבע מקרוב כולל המערבולות שלו, הוא ידע שהאדם ניצל את כוחו לרעה מול הטבע, חיבר את עצמו עם חיות כחצי חיה וחצי אדם, התיחס לחיים ולמוות כמשחק חסר אחריות, הטבע הבין שהאדם מאיים עליו ולכן צמצם את קוי הזמן של האדם לרמה שאת רגילה מהחיים שלך בעתיד, הרמה שלא מודעים לקוי הזמן ,המערבולות שבו, והיכולת לכוון את הטבע לפי רצון פשוט בדיבור".
"אם היינו מטעות מתכוונים למשהו אחר, איך זה שהטבע ידע לעשות מה שרצינו?" שאלה.
הטבע הוא חכמה אינסופית, הוא לא יעשה מה שהאדם לא רוצה שיקרה, הטבע נוהג לפי חוקים שהאדם לומד להכיר מהר מאוד, לצורך ההרגשה הטובה, המלומדים הקדומים מימי אבינו, נחאל, למדו להשתמש בשפת הדיבור כאמצעי לשליטה על הטבע, מה ששמעת בזמן העתיד כלחשים והשבעות הם שרידים אחורים לימים שבהם הטבע היה נשמע לאדם". עכשיו שאת אתנו לאחר המבול הגדול, הטבע נשמע רק לאלו ששרדו את המבול, כלומר לך, לי, לאבינו, ולכל ששרד את המעבר הגדול של העולם למימד צר יותר של מציאות"
"אז מה עם ההורים שלי כאן, מי האמא שלי ? יש לי סבים וסבתות ? דודים ודודות?"
"נשארנו רק אנחנו, האחים והאחיות, ואבינו ואמך, חווה. בודדים אחרים בעולם כולו וצאצאיהם"
"מה בדיוק קרה?" הטבע השתנה לנו פתאום ?"
"כן, בדיוק".
רוחב קוי הזמן צומצם והקשר ביניהם הוסתר. הדבר התבטא כמו מים בכל העולם שהטביע את הכל. רק אלו שהבינו איך להתגבר על הטבעון הזה שרדו, אבינו הוא אדם חכם, הוא הבין מהטבע שצריך להתייחס לתודעה הזמנית הזאת של צלילה כאילו אלו מיים אמיתיים ולכן צריך לצורף עליהם ללא ראיה, במתקן סגור לגמרי עד אשר קוי הזמן יתייצבו. בעולם המושגים שלך מהעתיד מדובר בתופעה קוסמית של מעבר מערכת השמש למימד יקומי מקביל אחר וזה רק עניין של הסתגלות בדרך חכמה למימד החדש". הרבה מבעלי החיים שהיינו רגילים לחיות איתם לא שרדו את המעבר, הם בעתיד שממנו באת נמצאים כשרידים עתיקים מאוד של דינוזאורים וחיות ענק אחרות".
"סיפרתה שהיו חצי אדם וחצי חיה, איפה השרידים שלהם?"
"נם התחלקו בחזרה לאדם בנפרד וחיה בנפרד, השרידים שלהם נמצאים ברבדי זמן שונים אבל סמוכים יחסית, בעתיד שממנו באת חושבים שמדובר בשרידים מזמנים שונים וממקומות שונים. מעבר ממימד אחד למשנהו בצורה פתאומית יכולה לפזר את קוי הזמן וליצור בלבול אחד גדול לאחר מכן, כך שקשה מאוד לשחזר את הפזל למה שהיה באמת. מימד אחד זה לא משהו שההגיון יכול להבין, רק היכולת להבין את הטבע כמערכת רב-מימדית יכולה לשחזר את מה שהיה לפני מעבר מימדי פתאומי שכזה".
"היו עוד כאלו מעברים ? או שזה המעבר היחיד שחווה האדם?" שאלה דקלה.
"שאלה חכמה דקלאל" ענה אבניאל והחל להתיישב ליד דקלה בנחת על סלע חום קדום וחם, "שבי ליידי" אמר. דקלה התיישבה לידו, חשה חמימות של גוף חזק עם נוכחות עוצמתית בלתי רגילה לידה, הסלע גם שידר נוכחות חזקה, לא פחות ממנו. "ובכן, כל תקופת זמן קבוע העולם, הכוונה לכדור הארץ, ולמעשה כל מערכת השמש שלנו, עוברים ממימד אחד למשנהו במהירות. בבת אחת העולם נמצא פתאום במימד אחר. ההסבר לכך נובע מאופי היקום שבו אנחנו חיים, כל פעולות הסיבוב של גרמי השמיים הוא תוצר של מערכת רב-מימדית, יקום רב-מימדי, שבכל פרק זמן קבוע, קרי מספר סיבובים מדוד וקצבי, מתחלף המימד השולט על המערכת המסתובבת. החכמים הקדומים ידעו לחשב זאת ולהתכונן לכך, בפעם הראשונה שהאדם הבין שהוא צריך להתכונן לשינוי פתאומי היה בימיו של האדם הראשון עלי אדמות, אותו אדם שירד מהעולם העליון כדי להקים התישבות כאן, במישור הארצי של כדור הארץ.
אותו אדם ראשון, עוד לפני שהכיר את האשה שירדה יחד אתו, רק שהיתה עסוקה במרחק מה ממנו בפטפוטים עם אחיותיה שירדו עימה גם כן. פתאום התעורר לקולו של מלאך שירד אליו מעולמות עליונים יותר של כדור הארץ, קרי מהמימד הארצי שבו ישויות האדם הם מלאכיות, והחל לספר לאדם מה הולך להתרחש במישור הארצי שבו הוא נמצא, האדם הראשון בנה, בהנחיית אותו מלאך, מבנה גדול וחזק שבו יוכל לשהות את המעבר. בעלי החיים באותם ימים היו שונים ומשונים וגם הם רובם לא שרד את המעבר. המבנה שאותו אדם ראשון בנה, דרך אגב, הוא פירמידה תת-קרקעית באזור שנקרא בזמנך בעתיד כירושלים, היה זה למעשה מערה עמוקה מאוד שבה חצב האדם הראשון קירות משולשים כדי ליצור מרחב פנימי מיוחד לשמירה על התודעה שלו בעת המעבר. יחד איתו הוא לקח את אשתו ואת אחיותיה שירדו יחד אתה ללוותה. הוא גם לקח אתו מעט חיות שמאוחר יותר נחשבו לקדושות כמו האריה, השור, הסוס ועוד חיות ארציות שונות. לאחר המעבר הראשון של כדור הארץ, אותו מלאך שהיה עם האדם הראשון ייעץ לו לצאת מהמערה ולבנות מבנה שבו יוכל לחיות במצבו החדש, האדם הראשון חש שהוא נקלע לעולם אחר לגמרי ממה שהיה רגיל אליו, זה מה שזכור אצלך בעתיד כנפילה מגן עדן, או הגירוש של האדם מגן עדן וכו'. רק זכרון חלקי ובלתי מדויק למה שקרה באמת. את מבינה שהאדם לא גורש ולא נענש, הוא פשוט נאלץ לחיות תחת תנאי מחייה קשים יותר, הוא נאלץ לצוד, לגדל חיות לצרכי בשר וחלב ואף, בעצת אותו מלאך, לגדל צמחי מאכל כמו חיטה. אותו מלאך, דרך אגב, החליט להישאר עם האדם הראשון במישור הארצי ולעזוב את העולם שממנו הוא ירד כדי לעזור לאדם ולאשתו במצבם החדש, הוא זכור אצלך בעתיד כהמלאך הנופל או כמוביל המרד או משהו כזה, זכרון מעוות והפוך ממה שבאמת קרה, למעשה זהו סתם מלאך ולא משהו מיוחד כמו שנרשם בספרי הדת של עתיד שממנו באת, העלילו עליו שהוא אשם בכל הרע בעוד שבעצם הוא זה שליווה את האדם את המעבר הראשון. אותו מלאך נשאר להתגורר סמוך לביתו של האדם ואשתו ובמהרה קיבץ סביבו מאמינים רבים שהמליכו אותו לאל שלהם. הוא היה האל הראשון שבני אדם העריצו וסגדו לו, שכן לכל צרה קראו לו והוא היה בא לעזור. אולם היו רבים שקראו לו והוא לא היה יכול לעזור להם, שכן אותו מלאך ירד מתודעת העולם העליון ולא היה יכול להענות לכל קריאה, רבים התאכזבו ממנו וקראו לו בכינויי גנאי ולרוב הוא נזכר כהשטן או לוציפר. אותו מלאך נאלץ לברוח מבני האדם שרדפו אותו ואת מאמיניו באזורים נדחים בעולם. בשלב מסויים, לקראת המעבר השני ירדו קבוצת מלאכים חדשה ואספה את אותו מלאך בחזרה לעולם העליון והעולם נשאר ללא מלאכים חיים במישור הארצי יותר. האדם הראשון ובני משפחתו היו היחידים שהעבירו מידע וחכמה לגבי הטבע וכיצד לחיות בו מדור לדור בכל מעבר ומעבר. היו תקופות בהם התאספו הרבה בני אדם ובנו מבני ענק כדי לשהות בהם בעת המעברים השונים, במשך השנים מבנים אלו נהרסו ונבנו מבנים מסוגים יותר נוחים למעברים. הפירמידות הם חלק מאותם מבנים, הם לא נבנו כדי לשרוד את המוות, אלה כדי לשרוד את מעברי כדור הארץ בין המימידים השונים של מערכת השמש. זאת הסיבה שרואים כיוונים מדוייקים לתדירויות סיבוב גרמי השמיים, כדי לדעת מבעוד מועד מעבר מימדי."
"וואו, הסברתה לי המון אבניאל, זה מאוד מרתק מה שספרתה לי, אני אשמח להכיר את משפחתי שכאן בזמן האמיתי שלי ויותר מכך, אשמח להזכר מי אני באמת ומה עבר עלי כאן"
כמובן, ענה אבניאל בעודו קם מהסלע המהביל בהבל חום אדמדמם של אדמה עתיקה, כבר השמש שקעה בואי איתי למחנה שלנו, לבית שלך, שם תזכרי מי את ומה התכנית שלנו". אבניאל החל ללכת עם מקלו הארוך בצעדים אצילים ואיטיים לכיוון יער עבות וענק מאחוריהם, דיקלה היפנתה מבט אחרון בים השחור בליל כוכבים נוצצים צלולים כיין לבן צעיר, דקלה צעדה אחריו ללא היסוס בהרגשת בטחון שלא חשה מעודה, היא חזרה לביתה האמיתי, העוצמה של הטבע אכן מתאימה לה, חשבה, תודה לאל לחשה.
דקלה צעדה באצילות נינוחה אחרי אבניאל בשביל יער עבות מוצף אור כוכבים צלולים, קולות חיות הלילה נמשמעים מהדהדים מכל כיווני היער, יוצרים שלווה , תחושה של בטחון ורוגע. הכל נראה חי מאוד ועוצמתי. החומר, הכבידה וכל חוקי הפיזיקה היו שונים ממהשדקלה מכירה מחייה בעתיד. הכל כאן כאילו עולם של אגדות גיבורים ויצורי פלא. להיות בתוך המציאות הזאת עוררה אצל דקלה רצון שהיה דחוק בה מאז ילדותה, היא אהבה לצפות בסרטי מדע בדיוני אולם בעיקר סרטי פנטזיה, סיפורי אגדות של שידונים, פיות יער, סוס חד הקרן, וחיות מוזרות ושונות ורבות כל כך, שהחיים נהפכו אצל דקלה להיות עולם של עומק רב מימדי, שמחה ואושר ללא צל של חשש או דאגה ולו אפילו הקטנה ביותר לא התעוררה בה. דקלה רצתה להיות גיבורה. היא חשה שיש בה כח מיוחד, כח להזיז חפצים בעזרת המחשבה בלבד. היא כל כך רצתה והאמינה ביכולת זאת שהיא ניתבסה כמעט הכל כדי להזיז כוס שנחה על השולחן, לקרב לכף ידע שלט טלויזיה שהיה מונך על הספה לידה. החפצים כולם היו עם רגש שדקלה חשה, היתה להם מודעות. יכולת לחוות ולתקשר עם דקלה. לאחר מספר נסיונות נואשים שבבהם היא אף לחשה לחשי כישוף וקסמים, השביע כוחות ידועים, כלום לע עזר. בוקר אחד דקלה ישבה לנוח מול נוף המרפסת צופה למרחבי יער ומעברו ים רח ידיים שקט ומזמן אליו בתשוקה לצלול, לשוט להפליג ואפילו לגלוש, החשק היה חזק ממנוה, דקלה התמלאה בתחושה חדשה שמעולם לא חשה: תחושת זהות אלוהית, היא הבינה שהיא יכולה להתגבר על חוקי הטבע שבאחד הימים הקדומים נשנבעו לשרת אותה בנאמנה ולא לחשוף לה בשום פנים ואופן את האמת. דקלה היתעוררה. בתנועת יד איטית ובטוחה זימנה אליה את שלט הטלויזיה בקול סמכותי והבעיקר עם הכוונות העמוקות שלזהות האלוהית שבה: :"בא אלי" לחשה לאט וברור, השלט החל לנוע לקראת כף ידע, וככל שהתקרב האיץ עד שנקבר בכף ידע כמו אוגר חמוד שרץ ומצא את ביתו החם, בכף ידע דל דקלה. זה היה הגילוי הגדול. דקלה חשה התרוממות רוח לאורך שבועות, שמחה מכל דבר ורגע. היא ידע עם הוכחות שיש לה כוחות טלקינזיס: הזזת חפצים בעזרת כח המחשבה בלבד, אפילו חפצים כבדים וללא מאמץ או אנרגיה אמיתית כלשהי, כאילו הכל זה חלקי מודעות שמגיבים למודעות...
דקלה ניסתה למשוף אליה ענף עץ סמוך הענף התכופפף כאילו יד עלומה גדולה וחזקה כופפה אותה לפי רצונה, ואז דקלה בקשה מהענף להגן עליה, הענף נתלש מעצמו מהשיח והחל לרחף מאחוריה בעמדת נכחונות לקרב . במקרה, או שלא במקרה , צורתו היתה כחרב ישרה עם ידית המותאמת בדיוק לידה של דקלה. דקלה האיצה את צעדיה אחרי אבניאל ושניהם הגיעו לפאתי כפר קטן של עובדי אדמה וצען. במרכז הכפר במקום באר עמד מזבח עשוי סלע קדום שחור, "זה מזבח הכפר" אמר אבניאל, פה אנחנו נותנים לאלים שלנו מנחות ,יורדת אש מהשמיים ולוקחת אותם לשמיים, נמוגים תוך ריחוף כלפי מעלה. מראה מאוד משכנע בקיומם של האלים ומשדה בטחון בתושבי הכפר שהם מוגנים ואהובים. מדי עונה מגיע לכפר להקת נימפות, נשים שעובדות את אלת האהבה והמין ובונות אוהל ארעי בו הן מקבלות כל גבר ליחסי מין של לילה אחד ואף שבוע שלם, הכל טקסי מין לאלות האהבה אותן הן משרתות. הכפר אוהב את הגעתן, תמיד בזמנים אלו, נשות הכפר מלמדות את הגברים מה היא אהבה אמיתית...היו כפרים שאסרו, כפר זה מקבל אותם בברכה.
דקלה נכנסנה לבקתת עץ עבה וחזק שנראה שינבנא על ידי ענקים. הכל ישר כל כך. מפליא זהכל נעשה ידנית ותוך כמה שבועות בלבד על ידי צוותי הבניה דל הכפר. דקלה התמקמה בחדר האורחים הרחב והחם, מול האחו שבערבאש שונה ממה שדיקלה הכירה, האש היתה עוצמתית מאוד, גם בחום וגם בנוכחות שלה, דקלה חדשה כאילו האש הזאת נכנעת להשפעתה של דקלה. דקלה הושיטה את ידה לאש ולחשה "אש חיה, הואי אלי ושדרתי אותי" להבות אש בצבעים שונים מייד הסתלסלו לכיוון ידע, סובבים אותה אבל באופן מופלא לא שורפים. חלק מהלהבות נשארו סביב ידע, כמו גוז נחשים קטנים נאמנים וממושמעים. צעדים נשנמעו מכיוון המטבח, 3 גברים הגיעו, אבניאל ועוד שניים. שלום, שלום ענתה דקלה. אני יניב אמר האמצעי וזה דורי, אחי. אנחנו אחים. אה, ענתה דקלה מצידי גופה שעדיין ממשיך לפנות לאחו ולאש שבה, נעים מאוגד להכיר, אני דקלה. כן , אנחנו מכירים את הסיפור שלך, את האלה הקדומה שנשלחה לעתיד כדי לעצור את חזרתו של האל הרע. דקלה שתקה לכמה רגעים, ולבסוף ענתה: אכן, נראה לי שזאת אני, אחרי הכל, מביטה בידה המלוטפת בשני להבות ירוקות כחולות. לבסוף דקלה שאלה, ומה אני אמורה לעשות על הכוחות האלו שגיליתי שיש לי ? האם גם לכם יש את אותם כוחות ? לא, ענה יניב, הכוחות הללו שמורים רק לאלו שכמוך. אותן הנשמות המיוחדות והותיקות שירדןו לעולם בתקופה זאת...ומצקקים ביניהם. "טוב, מספיק להטריד אותה
שבו על הספה הצידית והקשיבו מה נעשה" אמר אבניאל. יניב ודורי התישבו בנחת, נחונים להקשיב בנחת ובבטחה לכל מה שאבניאל הולך לומר. "אנחנו במלחמה" החל לומר אבניאל בקצב איטי טבטון נמוך ושקט. אנחנו מתמודדים מול כוחות הרבה יותר חזקים מהאדם האגיל ואף יותר מבעלי הכוחות שיש בימינו, כמו דקלה למשל. הם אלים קדומים, שזוכרים היטב את אותם הימים שעולם אנוש היה גן עדן אמיתי עבורם, ירדו ועלו מהעולמות חופשי, שינטו צורה ושילבו צורות של בעלי חיים ככל העולה על דעתם, עד שהם הפכו את האדם לעבד וחסר זכויות עני ומרוטש. זעקה פנימית עלתה לשמיים, ותודה לאל ששלחו לנו את דקלה.
דקלה היא אחת מהם. "מה?" הצטעק יניב, היא מהרעים ? "לא, להיפך" דקלה שהתה בעולמות התחתונים מתוך בחירה ויצאה משם אלה אחרת מאשר אחיה ואחיותיה. היא לטובת האדם, חופש האדם. שויון וביטול מעמדות וסדרים שיוצתרים סבל. היא בצד שלנו. "איך נדע שהיא לא מרגלת?" שאל דורי, אכן שאלה טובה שאלתה אמר אביאל, היא עשתה בהצלחה הוכחה לנאמנותה, היא הסכימה להיכנס לשער הזמן הכוכבי שעל המזבח העליון ולעבור לעתיד של עצמה, שם היא מייד התמזגה עם עצמה שבעתיד, ואיפשרה לעצמה למצוא את רשת הריגול והמסדרים שבעתיד כמעט וכבר פותחים את השערים עבור אותם אלים קדומים אכזריים.
דיקלה יודעת מי איש הקשר שלהם באזור הכי חשוב להם לכניסה: ירושלים. היא יודעת איפה הם גרים וכמה כסף יש להם. אנחנו עכשיו חיבים לשלוח צוות של כמה לוחמים אמיצים כדי לצוד את אותם מסדרים אפלים ולמנוע מהם להכניס לעולם אלים שהגיהנום היה שמלח להיפטר מהם, צחקק אבניאל.
טוב, יניב, אתה תלווה את דקלה להתרחץ, שם אותה בספריה של המקדש, שם תלמד ותיזכר בכל תורות הלחימה הטובות שיש. תהיה איתה שם ותספקר לה את כל צרכיה למשך חודש, לאחר מכן, דורי יקח אותה ליער ומעבר לו, וילמד יחד איתה הישרדות תוך שימוש בכל היכולות שלה, כולל שינוי מזג אויר מקומי.
זה אמור להימשך 4 חדושים כאשר בסופם תחזרו אליח וכולנו יחד עם חיילים שאני אביא איתי , נעבור את שערי הזמן לעתיד שבו המסדרים האפלים מסכנים את חופש האדם וחירותו מאלים בלתי נסבלים.
אנחנו נהיה 20 יש , דקלה תוביל אותנו למקום שבו הם נמצאים. נתקיף עם אור ראשון בהפתעה , נשאיר רק אחד מהם, את ראש המסדר, כדי שיוכל לספר לנו בדיוק איפה השערים שדרכם הם רצו להחדייר לעולם את אותם אלי הרשעי. אנחנו , בעזרת הכוחות שלי ושל דקלה, נסגור את אותם שערים ונאפשר הגנה נוספת לעולם לעוד 2000 שנים, אז כבר לאותם אלים לא תהיה היכולת להתשתלט עם העולם, אז הם יהיו שווי ערך לכל שאר בני האדם בכוחות וביכולות. בהצלחה לכולם ! ונתראה מדי פעם פה בכפר.
דקלה ביקשה בקתה עם נוף לים, ואכן קיבלה בקתת קש ועץ עבים במיוחד, עם חזית לים האדיר שמגדי כמה רגעים נראו בו ותם דינוזאורים שוחים בו. הים הקדמון...
דקלה שמעה ציוץ, משהו מצייץ לידע. היא הביטה לצדדים ולא ראתה כלום, לפתא קפצה מול עיניה דמות אדם מיניאטורית עם כנפי שפירית, דקלה מייד נזכרה, אלו הפ הפיות, יצורים שיכולים לחיות בכמה מימדים בו זמנית.
שלום אמרה דקלה, שלום גם לך אלה קדומה, ענתה הפייה. מה את עושה כאן שאלה דקלה, באתי כנציגת הלהק שלנו לשאול אותל וללמוד ממך כיצד מחסלים שדונים, אויבינו משכבר הימים. אאא, ענתה דיקלה., זה פשוט מאוד, חושבת על כלי נשק כמו רוגטקה, אבל מייד נזכרה בעוד יכולת שיש לה, היא יכולה לשגר את יצור או חפץ לכל עולם ומימיד שהיא רוצה.
דקלה היתה בהלם מההיזכרות הזאת. בהתעוששות מהירה ענתה לפייה: הראי לי מי שמטריד אותך ואטפל בו, הפיה מייד עפה החוצה, כעבורכמה רגעים חסרה עפה מתנשפת כאשר אחריה מדדה יצור מוזר ומכוער שאין כדגונתו, ניתן לתארו יותר כמו כלב חולני רזה עם רגלי קוף ופני קוף אנושיים מלאי שערות. קטן עד גובה הברך ולבוש במעט עור סביב חלציו.
הפיה נחתה על כתף דיקלה, הינה זה השדון...
דקלה מייד הכלה בפעולת לחשים שזרמו מפיה כאילו היאמ כרגע קראה אותם, אויר מהביל וחוויר החל להצטבר במרכז החדר, ומייד במערבולת צבעים, עשן ואדים, נפתח פתח עגול שנראה כמו חלון ליער שמשי ונעים מעבר לפתח. שידוני היער הקדמון חזרו בפקודתי ליער שלכם" פקדה דיקלה, מייד וללא היסוס קפצו את השידונים לתוך החלון הפתוח ונראו רצים מהר שמחים ומאושרים באותו יער מוזר וענק שנראה דרך החלון. דיקלה עשתה מספר פעולות עם ידיה והחלון נסגר, כאילו כלום לא קרה.
תודה, או תודה רבה לך, התלהבה הפייה. "וכאות הוקרה לך על הצלתי וכל הכפר שלי" אי מוכנה ללמד אותך איך לעוף.
לעוף? שאלה דקלה, את זה היא עדייםן לא זוכרת. "בטח, אשמח מאוד ללמוד ממך איך לעוף" ענתה דקלה לפייה. האם זה קשה ? שאלה. לא, כלל לא, ענתה הפייה, זה רק מצריך ממך רצון עז להתגבר על כח המשיכה . אהה, רצון זה נראה לי שיש לי טוב מאוד חשבה דיקלה לאחר שהצליחה להזיז את שלט הטלויזיהי בכח מחשבתה בלבד.
מתי מתחילים ? שאלה דקלה, מייד ! ענתה הפייה מתקופפת ומוציאה מתוך שמלתה שקיק קטן ובו אבקה צהובה, זאת אבקת היזכרות. שעיפה קטנה, ואת לא כאן, את תהי איתי שם, במימד של עולם הפיות והמלאכים...
דקלה לא היססה, היא שאפה מעט ומייד המציאות סביבה התערבלה והיא מצאה עצמה במקום שנראה כמו עיר, אולם עיר בין העננים. ברוכה הבא לעיר המלאכים של ישראל. כאן נלמד לעוף.
איזה כיף מלמלה דיקלה מחפשת מישהו מוכר מכל ההמון המכונפים שונים ומשונים שעברו דרכה או ישבו על ספסלי שיש טובלים במי מרחצאות חמים ומהבילים, נראים כמו העננים עצמם...
זה הולך להיות מעניין. אמרה הפיה ודקלה אחירה נעים לכיוון רחובות צדדיים עד לשער כסוף ובו כתוב באותיות עבריות:
"בית ספר לתעופה כסף מהיר"-" בהנהלת המלאך דונגוריאל הגדול." כאן אנחנו נלמד אותך איך לגדל כנפיים, ואיך לשתמש בהם לתעופה ובכלל, אנחנו לא ציפורים, דקלה בדיוק הביטה במלאך לבוש זהב שבדיוק עבר מעליהם, הם לא תלויים בנפנוף כנפיים, אלו נוצות של קווי מימדים, המלאכים נעים עלחיהם כמו על מתרים רב-מימדיים. "את תהי עפה מעולה, הבטחה שלי" לחשה לה הפייה. "אהה, אמרה, אילו הייתי אדם.." הייתי מגיע לכנפי מלאכים, הרבה יותר מאפשרים מאשר כנפי שפירית יש לי. אין דבר, אמרה לה דקלה, יבוא יום וגם פיות יקבלןו כנפי מלאכים ואז נוכל באמת לעוץ ביחד לאן שרק נרצה.
נו ? מתי מחילים צעקה דיקלה, העיר כולה סובבה פנים אליה, רובה חוזרת מצחקקת וממשיכה בפעילותה של שיחות, פגישות ,ישיבות ובילויי משחקים שונים. אכן מקום של גן עדן....
